סנטיאגו

היום אני בסנטיאגו, העיר שבה נולדתי וגדלתי. ביליתי את חיי בלה ריינה, פרובידנסיה, לו ברנצ'אה, לאס קונדס וניונואה. ההורים והסבים שלי הם מסנטיאגו. זה המקום שאליו הגיעו סבא וסבתא רבא שלי בתחילת המאה שעברה, והמקום שבו הוריי חיו במשך שבע עשרה שנים של דיקטטורה. העיר שלי נמצאת בעמק בסמוך לרכס ההרים, מכוסה בשכבה עבה של ערפיח.
חוצה אותה נהר שפעם זרמו בו מים. כמה פעמים הפחדת אותי, נהר אחושרמוטה, בכל פעם שהצפת כשעוד הייתי ילד, והמים כיסו את גלגלי המכוניות כשירד גשם. הימים האלה כבר לא קיימים. השעה 9 בבוקר בשדה התעופה, ואני מחכה לאחיות שלי ולאמא שלי שבאות לאסוף אותי. נסעתי יותר מעשרים שעות ואני מסריח נורא. גלית גרה בפרובידנסיה, קרוב מאוד לבית הראשון שבו גרתי ושאני זוכר. ירדתי מהרכב והרחתי את ריח פרחי עצי הז'קרנדה של שדרת הולנדיה, שמלכלכים את שמשות המכוניות החונות. רק אז הבנתי שאני בסנטיאגו ולא ביפו, שמריחה מטבק ומבעלי חיים מתים, או בתל אביב, שמריחה משתן של כלבים. כאן, חוטי החשמל פרוסים ברחובות, ושפת המדרכה צבועה בצהוב. רעידות האדמה הן כמו הטילים – חלק מהשגרה, והקאווינ – הרכילות – ספורט לאומי. הקורדיירה המושלגת היא הסמל של סנטיאגו. אני זוכר את הפעם הראשונה שנסענו לשלג והחלקנו עם שקיות זבל. היום חורף, והקורדיירה גם היא בחופשה.

החיים בסנטיאגו יכולים להיות יפים ושלווים, אבל גם משעממים. בסתיו נושרים עלי העצים, כמו בסרטים. בחורף הקור יבש ולעיתים (לעיתים רחוקות) יורד שלג ומשתק את הכול. האביב הוא הזמן הכי גרוע בשנה, כולם מתעטשים תוך שהם מקללים את עצי הפלטנוס המזרחי, שהם חלק בלתי נפרד מהעיר. בקיץ עולים הרוכלים לאוטובוסים עם ארגזי קלקר ענקיים מלאים בגלידות על מקל – קרמינו, מורא קרמה, צ'וקו פנדה וצ'ירימויה אלגרה. אני סנטיאגואני, אבל אני לא ממש יודע מה זה אומר. גדלתי בעיר שתמיד היה חסר לה משהו מין "לא יודע מה". עזבתי את העיר הזו בחיפוש אחר הדבר הזה. סנטיאגו לא מוצאת חן בעיניי, לא בגלל שהיא מכוערת, מסוכנת או חסרת הזדמנויות. אני לא חושב שזה המקרה. אולי אני מזלזל בה כי זו הדרך היחידה שלי להיות במקום אחר בלי להרגיש קשור אליה. ולמרות שזה נראה לי לא הוגן, אני חושב שזה רגעי. כמו כשהייתי ילד ולא אהבתי את השם שלי.

בסופו של דבר, החברים שלי, שהם האחים והאחיות שלי, חיים כאן, ואם הכול ייכשל בחוץ, תמיד יהיה לי מקום לחזור אליו. סנטיאגו, על אף הפגמים שלה (ותודות לחבריי), היא אהבה ללא תנאים. כאן חוויתי אהבות, כתבתי שירים וקברתי את המתים שלי. אני כבר לא גר כאן, אבל סנטיאגו תמיד גרה בי.